? למה אני אוהב סדנאות בעיניים מכוסות

אחת התוכניות האהובות עלי, שביימתי הייתה 'דייט בחשיכה' , ריאליטי שידוכים, בו רווקים ורווקות נפגשים בחדר חשוך לחלוטין בתקווה למצוא אהבה, שאינה תלויה רק במראה. אין כמו לצפות בדייטים של אחרים - 17שעות ביום, 40 יום ברצף. המבוכה, ההתרגשות, הסרבול והתעוזה מלאו את ימי. למדתי המון מלהתבונן בזרים שנפגשים בחושך. למדתי על הפער שבין מה שאנחנו חושבים שאנחנו מחפשים, לבין מה באמת עובד לנו. בחושך עלו הפחדים ותבניות החשיבה של המשתתפים. בחדר הבקרה שלי, היה קל לראות את הדעות הקדומות שאנשים משליכים אל מי שאיתם בחושך.

אז מה הן הדעות הקדומות שלי ? וכך לפני שנתיים, מצאתי את עצמי בסדנה ארוטית, קשור ידיים ורגליים. מכוסה עיניים וערום. רק לוח מחיק, שכתובים עליו הגבולות שלי, שומר עלי... כשכיסיתי את עיניי, מיד עלה הפחד מאיבוד שליטה ובו במקביל עלתה גם התשוקה לצלול אל המסתורין, להתמסר. בלי חוש הראיה, חוש הריח והשמיעה מקבלים משמעות חדשה וכלי הראיה המרכזי עובר לקצוות האצבעות שלי, הממששות את העולם סביבי. בכללי כל הגוף הופך לאיבר חישה גדול, זו תחושה מופלאה ומצמררת. שכבתי שם על המזרון בציפייה, מי יגע בי ? מה יעשו לי ? איך זה ירגיש ? זו היית חוויה מפתיעה ומעוררת. לא יודע מי נגע, לא יודע כמה נגעו בי. גברים ? נשים ? אין לי מושג.

כמה משמעות אני שם על ראייה ? במפגש ראשוני עם אנשים חדשים, אני כל הזמן מסנן ומקטלג. גם כשאני חושב שאני פתוח ולא שיפוטי. באלפיות השנייה, אני מודד את מי שמולי. מי מושכת, מי מעניין ומי לא ידחה אותי. מערכת שלמה של קודים, התנהגותיים וחברתיים, מודדת את המפגש, מחשבת סיכונים ורווח, אבל כשהמפגש הוא בתקשורת במגע בלבד, חיבורים חדשים במוח נוצרים.

בחושך, אין מי מתאים בעיניי. יש מה נעים ומה לא, ולאן הסקרנות החושית/אינטואיטיבית לוקחת אותי. כשאני לא רואה, אני זז הרבה יותר לאט ובתשומת לב. תשומת לב לנשימה שלי, לתחושות הפנימיות, לפחדים, לסקרנות, לתשוקות. ושם בחושך, יש רק מה שקורה בהווה, וגלים מצמררים של עונג עוברים בי . אני קולט פתאום, שדווקא כאן יותר קל לי להתמסר. מוזר, שדווקא כשאני לא יודע מי נוגע בי, יותר קל לי לקבל מגע. אולי, כי אני לא מחויב ליהנות או להגיב בהנאה. אולי, כי אני לא מחויב להחזיר, גם אם ממש נעים לי, אני לא יודע למי בכלל להחזיר...

פתאום אני מבין, כמה התחשבנות יש מתחת למערכות היחסים הקרובות שלי, איך אני מודד ומשקלל את מאזני הכוחות, העיקר שלא אצא חייב או זקוק. כמה זה כיף לשחרר לכמה רגעים את הפחד מדחייה. מפתיע מה שקורה, כשלוקחים ממני את המובן מאיליו.

כשאני באמת מצליח לשחרר את הניסיון של המוח שלי להכניס את מה שקורה לתבנית, לסיפור, אני נשאר עם החושים, עם נועם המגע, עם רכות הנשימה שעל פני, עם דגדוג השיער שנוגע בבטני, עם קולות הצחקוקים והגניחות שברקע. אבוד וסקרן כמו ילד קטן, אני מרפה. קולט שלפתע הגוף מגיב לפני הראש, הגוף נפתח ונסגר, בלי קשר למה אני חושב על מי שנוגע בי. מה זה משנה גבר/אישה/מכוער/מושך, הגוף זז לאן שנעים לו.

מתוך הבלוג שלי ב'הארץ' - https://www.haaretz.co.il/blogs/shaharberlovich